סיפורים

"אף אחד בקיבוץ לא רוצה אתכם..." / אלישע פורת

בראשית שנות החמישים יצאנו, נערי המוסד החינוכי, להפגין בוואדי ערה, נגד המשך הממשל הצבאי. מרכז ה'ועדה הפוליטית' של הקיבוץ, איש נחמד אך מבולבל מעט פקד עלינו לשמור על קשר ולא להתרחק מאזור המשאית של הקיבוץ. אבל לנו, לידידי יודקה ולי, הייתה תכנית אחרת. בגיל השש-עשרה המתוק הכול נראה אפשרי ובהישג יד. היינו מכורים אז לטופוגרפיה: ניווטים קשים הטריפו אותנו, ומפת המאה-אלף והמצפן הפריזמטי הגנוב, לא זזו מתחת ידינו. לנו הייתה כוונה ברורה: לחמוק מהכפר ולצאת במַפָּּתֵנו, מַצְפּנֵנו וסכין הקומנדו המשוננת, שיודקה השיג, אל הגבעות, ולנווט את דרכנו לגבעת חביבה או לקיבוץ מענית.

במרכז הכפר התלהטו הרוחות, פרצו תגרות ידיים, המשטרה הופיעה וההפגנה הפכה לבלגן אלים ומבולבל. היום אני יודע שכל המפגינים שלנו התקבצו במהירות אל המשאית, איש לא בדק האם כולם אכן עלו לרכב, ויאללה! יצאו בנסיעה מהירה אל הכביש הראשי בואך חדרה. רכז ה'ועדה הפוליטית' היה המום מהאלימות ששיבשה את ההפגנה. הדגלים שלו, דגלי סניף מפ"ם ודגלי הקיבוץ, נקרעו והוא רצה להתרחק מהמקום במהירות, לפני שיהיה לו עסק עם המשטרה. הוא היה עצבני וקצר רוח והדאגה לשלומם של אנשיו הטרידה אותו מאד. ושני הנערים המתבגרים מהמוסד החינוכי, ששוטטו להם בסמטאות הכפר פשוט פרחו מראשו.

וכך ירדה עלינו לפתע החשיכה, ועד שהספקנו ל'התמצא בשטח', 'לקחת אזימוט' ו'אזימוט חוזר' – כבר הקיפו אותנו כמה שוטרים נרגזים ומזיעים. מייד חשדו בנו: מפת המאה-אלף המשורטטת באדום, המצפן החבוי בתיק הבד הקטן וסכין הקומנדו הסגירו אותנו. מפגינים צעירים לביטול הממשל הצבאי? נערים בעלי רצון טוב היוצאים לכפרים הערביים להפגין בעד שוויון זכויות? ואולי קומוניסטים צעירים מברית הנוער הקומוניסטי, הבאים לעורר מהומות בכפרים הערביים? כל אלה לא עניינו את השוטרים. הם העלו אותנו לטנדר שלהם והסיעו אותנו למשטרת ברקאי הישנה. את המפה הסכין והמצפן לקחו והכניסו לשקית. יודקה החוויר ממש כשאוצרותיו הוחרמו, אבל השוטר הבטיח לו שהכול יוחזר לו כשנשוחרר. וכך, בגיל שש עשרה המבולבל היה לנו הכבוד להיעצר לראשונה בידי משטרת ישראל.

היום כשאני נזכר בפרשה אני בטוח שכוונתם הייתה טובה מההתחלה. נעצרנו למעשה מעין מעצר מונע להגנתנו. אבל אנחנו נעלבנו כמובן ובתחילה גם התפלמסנו עם השוטרים בקולי קולות. איך זה שהם נותנים ידם לאפליה גזענית שכזו? מה זה פה, דרום אפריקה? ותוך זמן קצר כבר שיננו להם בהתלהבות את כל התורה המפ"מית על הגזענות על רגל אחת. והגענו אפילו עד לשאלה הנצחית: ומה עם הכושים באמריקה??

הם לא פתחו לנו תיקים ולא רשמו שום דבר. ועוד מעט וגם הגישו לנו תה חם ולחם עם גבינה. את הלילה הזה, ככה הבנתי, כבר נעשה על הספסלים הנוקשים של תחנת ברקאי. וכך גם היה. השוטרת הנחמדה התורנית צלצלה לקיבוץ צלצל וחזור, אך לא זכתה לתשובה. וכשהשיבו לה, הייתה התשובה קיצרת רוח ונרגזת. "מה זה שם בקיבוץ שלכם?" שאלה אותנו " אף אחד לא רוצה אתכם?..."

השכם בבוקר כשחזרנו לקיבוץ ונודע לי איך אמא שלי התרוצצה בטירוף, ואיך הזעיקה את כל 'המוסדות', ואיך התנפלה בציפורניים ממש, על רכז 'הועדה הפוליטית', אני משוכנע שזה היה מחול מטופש של אי הבנות, קְצרים בתקשורת, ועייפות של חקלאים. כי אחרת איך ניתן להסביר שרבצנו במשטרת ברקאי עד שהנץ השחר? לאחר שנים רבות, כשזכיתי גם ליפול ב'שבי' בידי חיל האוויר שלנו, והייתי יחד עם ידיד בחזקת חשודים שנאסרה עליהם הירידה מרכבם, נזכרתי במעצר הראשון שלי. "ילדים", הרעים אז עלינו קולו של מפקד משטרת ברקאי "שלא אראה אתכם פה שוב!".  ואנחנו כשלנו אל הטנדר של הקיבוץ שבא לחלץ אותנו עם אור ראשון. "מטומטמים שכמוכם" נזף בנו הנהג "הבהלתם את כל הקיבוץ!".

אבל יודקה ואני לא שכחנו אהבת נעורים ראשונית זו שלנו אל המפה הטופוגרפית, אל המצפן הפריזמטי הגנוב ואל סכין הקומנדו המשוננת. ושנים על שנים הובלנו טיולים, ניווטנו בדרכים, יצאנו למסעות אין ספור. והיום כשהנכדים שלי מתלהבים מסגולותיו של הנווט האלקטרוני, המכונה ג'י. פי. אס., אני מנסה לספר להם על שני נערים תמימים, שיצאו לכפר בוואדי ערה, כדי למחות נגד המשך הממשל הצבאי. ובתמורה זכו למעצר לילי במשטרת ברקאי הישנה. לכוסות תה וכריכים של לחם בריבה. אבל לנכדים, כמובן, אין פנאי לשמוע אנחות זיכרון של סבא מעייף וטרחני שכמוני.